"משה זכר את התקופה הזו כרצף אירועים בהם הסתדרו איבריהם ערימות-ערימות על המיטות, ביניהן, ומתחת להן. הם היו עם תמרה בכל שעה אפשרית, ובכל תנוחה שהעלו על דעתם – בזוג ובשלישייה. את טירוף החושים הפרטי שלהם הרעידו נעימות חודרות מהתקליט הבודד שעליו הצליחו להניח את ידם. בילי הולידיי סיפרה להם שוב ושוב באינטימיות צרודה ומחוספסת, מעל גבי "פרי מוזר", על עצב דרומי מר מנשוא, המטפטף דם מעלי העצים, שעל ענפיהם נתלו נערים שחורים. כשהבינו את מילות השיר לעומקן הזדעזעו, השיגו במאמץ תקליט נוסף ועברו להאזין לשירי האהבה שלה. הם האמינו לה לכל מילה, ודשו בגופה של תמרה לגלות כיצד נראה העצב המקומי שלהם."
