אפיזודה חולפת
1. גנרל האוויר
מאת: ליאור כוריאל יוני 2018
"מתוכנן".
הוא אמר מתוכנן?
עיני בולעות את המסך. הוא אמר מתוכנן? גנרל האוויר מדושן עונג. מעיל העור הסגול-חציל המבהיק שלו צורם את המרקע בזרותו. הוא מזכיר לי את גרינג. פרצופו מחוייך בהבעת עליונות אולטימטיבית. הוא רגיל להופיע בתכניות הדוחות הללו. מעט בישול, המצב המתוח בצפון, חקיקה דתית, בחירות, שוב בישול, יום השנה למלחמה כלשהיא – הוא תמיד שם. מגלה עוד טפח מזכרונותיו עתירי התהילה. איך טס לפה וחלף שם, הפיל את זה וירה בהוא. יש משהו מפחיד באלוף בן-ירמיהו. הוא לא כמו האחרים. הוא נהנה מזה. מהציד. מרגע הקטילה. פרצופו משולש. רחב במצח ומחודד בסנטר. נחיריו מתרווחים בהנאה בצידי חוטם דוקרני מכופף. אלים. יש הלימה בין מראה הבז הצייד שלו, ובין עיסוקו בהשגת עליונות אווירית מוחלטת. הוא טוב בזה. וזה לטובתנו, אז מה איכפת לי?
אכפת לי.
כי הוא אמר "מתוכנן". מארב מתוכנן, בפירוש. הוא היה שם בכוונה. הוא ידע שזה צריך לקרות כי הוא תכנן את זה. הוא לקח את עצמו בראש רביעיית המשוכללים והקטלניים שבכלי הטיס במזרח התיכון – והוא הציב את עצמו שם. מזרחית לקפריסין. הדרגה הבכירה שלו מאפשרת לו להחליט על דברים כאלה. טס בפרופיל נסתר. חומק מהרדאר הסורי. מהסובייטי. גם מהצי השישי. מכולם. ערמומי. נחוש. מתוכנן. הוא הסתובב ברקיע באף-י"ה שלו, חמוש עד למעלה משיניו המצוחצחות להפליא, והמתין.
הוא חיכה שאני אבוא.
וזה הפך את הכל לאישי.
אלוהים – כמה שזה לגמרי אישי.
זה אישי כי מדובר בתחת שלי.
התחת שלי צמוד למושב האחורי של ה"עגור". שני פלחי התחת שלי מובלים בידי צמד טייסים שמתלבשים ומדברים כמו בן-ירמיהו, למשימה מודיעינית בקצה הטווח המבצעי. אין להם מושג מה אני הולך לעשות שם, ולמי, אבל הם דואגים לשני מנועי טורבו-פרופ עתיקים ונאמנים שמושכים אותנו קדימה. בצהרי יום לפני סיום המלחמה שתחילתה בירייה ברחובות לונדון וסיומה בביירות העשנה. העיר הגדולה המשתרעת מימיני ומאחורי.
אנחנו בנתיב למשימה שנראית מפוקפקת משהו הרחק מעבר לקו כוחותינו הצרים כבר על העיר היפה, המחרידה.
לא בטוח שצריך את המשימה הזאת. לא בטוח שצריך לשלוח שלושה גברים צעירים לשם. אבל זאת מלחמה. משימות חשובות ממנה כבר ביצענו בשבועות הלחימה הארוכים. הבערנו מטרות כל הדרך מהגבול אל העיר. וגם בדרך מהעיר הזאת לדמשק. גם סביב האגם הפסטורלי שבין לבין. אבל הדרך למטרה היום ארוכה באופן חשוד. זה ממש בקצה וכמעט לא יישאר דלק לזמן מול המטרה. אבל אין אצלנו ויכוחים על נחיצות משימות. ובכלל, את ההתחשבנות עושים בתחקיר של אחרי, לא בתדריך שלפני. אז עכשיו אנחנו דוהרים צפונה בשמיים חפים מכל כתם עננות. למרגלותי צידנית פלסטיק עמוסה בכל טוב כי כאמור המשימה בקצה הטווח, ונהיה רעבים. מאוד רעבים. המשימות האלה מעוררות תיאבון נורא. לא בטוח שרק לאוכל. לפעמים הסיכוי להרוג מעורר תיאבון כזה. את הכוונה להרוג חושף תיק המודיעין הענק שנשען על הצידנית. מלא במסמכים של איך ואיפה. רק ה"למה" לא מופיע בו.
אבל זה בסדר. אני שלם לגמרי עם ה"למה" ומדוע ואיך וכיצד ומה עשית? אין היסוס. אין טרדות מציקות. אלו יופיעו רק בעוד שלושים שנה. בבום אחד גדול. ביום הכיפורים מתחת לטלית, באמצע שירת תהילים "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…"
בינתיים, חפים מהצקות, את שקיות ההקאה נמלא בשתן צעיר ותוסס, ונשליך מהחלון אל אדמת האוייב באקט של התגרות נואלת, משחררת. כי אנחנו יכולים. מעמדנו מאפשר זאת. ונצחק.
אנחנו בטוחים בעצמנו, ביכולותינו לחדור, לבצע ולחזור הביתה בשלום. אנחנו מוגנים בזכות טיפוסים מהזן המתרברב, המנצח. כמו גנרל האוויר שמחייך אל הדוגמנית הבלונדינית הזוהרת שמעפעפת עכשיו בהשתאות מעושה. היא מחייכת בחזרה. מחפשת דרך לשאול את השאלה הבאה, כך שהיא תצטייר לצופים בבית כיפה להפליא ופיקחית-לא-פחות בעת ובעונה אחת. כמו שהיא רגילה. הוא מצידו מחפש בעיניה דרך להשכיב אותה אחרי הריאיון. כמו שהוא רגיל.
אבל הוא אמר "מארב מתוכנן".
וזה היה מקפיץ אותי על רגלי, אלמלא קפא הדם בעורקיי קודם.
כי כשהבקר האווירי שמנהל בסמכותיות את כל הזירה אמר בקשר בקול שלוו: "דובדבן, שישיית סוחוי המריאה מש.ת. דמשק בדרך אליך. סגירה בתוך כמה קטנות. בצע נוהל התחמקות ממיירט" קרו מייד שני דברים.
הראשון, זה ששני הטייסים הקרואים ביחד דובדבן סובבו את הראשים זה אל זה בזווית בלתי אפשרית ומאחור זה נראה מצחיק כאילו הם מתכוונים להתנשק או מה. השני, שהמטוס הרים כנף אחת אל השמש, והתחלנו לצלול בפראות משתקת. כשהם נזכרו לשאול אם אני קשור והציוד מאובטח, כבר היה מאוחר. התיק והצידנית נדבקו לדפנות, אני ריחפתי מעל המושב נאחז במשקפת הגדולה שלפני, והתא התמלא באבק פודרה שהתרומם מהשטיח שעל הרצפה ולא הצלחתי יותר לראות דבר.
אחרי מאבק לא קצר ברתמות, הידוק המצנח, וניסיונות לדחוף את האלמנטים מתחת למושב, הצלחתי ללחוץ על הפי.טי.טי ולשחרר הודעה ראשונה. "סייר קשור. מאובטח."
"תסתכל סביב. אתה אחראי על גזרת הזנב."
מה יש לראות?
הכל כחול. הים ממלא את כל החלון מצד אחד. השמיים ממלאים את החלון השני. אין אדמה. אין ביירות. אין כלום. אנחנו נופלים מהשמיים כמו שק תפוחי אדמה חום-אפרפר שנשמט מידו של האלוהים, והשישיה הסורית הרצחנית סוגרת טווח בקצב הקראת נתוני המרחק והגובה של הבקר.
מה שלא שאלתי אז ומאז היה : איך לעזאזל הוא ידע, מהרגע שהם המריאו, שהם באים ישר אלי?
מה שכן שאלתי, אבל רק בין אוזני, היה: למה לעזאזל לוקח כל כך הרבה זמן ליפול מגובה עשרים אלף רגל? נו כבר, תביאו אותנו לחיק הגלים הכחולים. שם, בגובה אפס מעל המים, יש לנו סיכוי כלשהו שתשתבש הנעילה שלהם ואנחנו נחמוק בשלום.
אבל זה לוקח זמן. הרבה מאוד זמן. והמרחק בינינו מצטמצם כבר למרחק המוכר שבין נהריה לחיפה שהייתי גומא בילדותי באוטובוס. זה היה לוקח ל"אגד" בדיוק שעה לסגור את שלושים הקילומטרים ההם, אבל הסורים טסים פי שלושים מהר יותר מהאוטובוס.
אז יש לי שתי דקות. ולשלושתנו ביחד בתא "העגור" נשארו שש דקות-אדם לפני שזהו.
מה עושים בני אדם בדקות כאלה? בעיקר מתכווצים. יד אחת על החזה אוחזת בידית הפתיחה העצמית האדומה של המצנח. האם האדום הזה הזכיר לי את האוטובוס? עין אחת בודקת כל הזמן איפה ידית השחרור של פתח החירום בדופן המטוס. עין שניה בולשת לגלות את הטורפים. אם אגלה אותם עטים עלינו, לחכות לפקודה מהקברניט – או לקפוץ קודם? על מי לסמוך ברגע האמת?
"שישיה" אומר מישהו מוכר בקשר הפנים אבל בקול חדש. מתוח וצרוד. "שישיה הוא אמר."
המשמעות ברורה. כל התרגולים שלנו עד היום היו להתחמקות מרביעיות. מי בכלל טס בשישיות? איך הסורים בונים מעגל ציד אווירי עם שישה מיירטים בלי שהם יפגעו זה בזה?
והנה כבר רואים את הקצף על פני המים. זה ממש ילדותי. אנחנו הולכים להסתתר בין אדוות גלים בגובה שמונים סנטימטר. ולהתפלל. ושאלוהים, שבו איש בתא שלי לא מאמין, יענה, ויעזור. אלוהים עונה?
"שתיים נעול?"
פאק! מה זה? מי זה?
שלוש? ארבע?
הם כולם נעולים. הם תמיד בסדר.
מה הולך פה? מי לאלף עזאזל…
"שגר!"
גנרל האוויר בן-ירמיהו בתפקיד האלוהים משגר מעבר לאופק טילי אוויר-אוויר משוכללים ישר מהאף-י"ה שלו ושל החברים שתיים שלוש וארבע. זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שזה קורה, וזה פוגע. ועוד איך פוגע.
בגלל זה הוא עכשיו באולפן.
אז הוא עוד ממשיך ומצמצם טווח, ונכנס לקרב צמוד עם שני הסורים שדווקא נשארו בחיים, אבל רק לזמן קצר. אחרי האחרון הוא רודף עד פאתי דמשק, משיגו ומדביר גם אותו.
ניצלתי. התחת שלי יחזור הפעם הביתה בשלום.
וכיום גנרל האוויר מחייך באולפן.
שיניי צ'יטה מחודדות. הניצחון מרצד בעיניו. המגישה תהיה שלו. הוא יפשק אותה לרווחה כמו שהוא פתח את הסוחויים.
שיט.
זה היה מתוכנן!
שלושים ושלוש שנה אחרי הוא מגלה לאומה נסערת אך נושמת שהוא פשוט תכנן את זה ככה. והוא הראשון בעולם שעשה את זה.
שש אפס.
6:0.
אנחנו היינו רק פיתיון קטן, חדור מוטיבציה ובלתי מודע שנאחז בתמימות בשמיים. מדגדג את הסורים לצאת, ולא שואל שאלות מיותרות.
והוא ניצל את זה.
ניצל אותנו.
הקריב אותנו.
כמו פִּיונים.
הסיכוי למותנו היה פחות מחמישים אחוז. הוא הביא את זה בחשבון. וחישב ששווה לו.
כי ככה הוא תכנן את זה.
עובדה. כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם.
אני רק בן חמישים ויש לי עוד מספיק זמן. אני מוכרח להרוג אותו. אני מבטיח.