"הקירות העבים בחדרם הדיפו קרירות משיבת נפש. חמוקי הקשתות ומפרשי הטיח הרחבים בקמרונות המצולבים הפיחו בהם געגועים למקומות שלא הכירו. הנוף הגלילי פרץ אליהם מחלון הברזל המקושת ומהגזוזטרה הזעירה הגדושה בעציצים צבעוניים זעירים. הר מירון נשא ראשו היישר מולם, כמעט מעליהם, עטוי בשמיכה ירוקה עבותה ורכה של עצי חרוב, אלה, ונטיעות צעירות של אורנים עגלגלים. לעת זריחת השמש ושקיעתה יצאו ההר וסביבותיו במחול מענג של גוונים, והילה לבנבנה הפרידה בין הר לשמים."
"העיר התגבבה בקירות אבן צהובים וחומים, מסותתים בפראות ביסודות, אך הולכים ומתעדנים כלפי מעלה. משעולים של מדרגות עקומות הסתחררו מכל עבר מוליכים אנה ואנה, נטולי יעד של ממש. חורבות מטויחות הציגו לראווה פצעים ישנים: רבדים של סיד וטיח מתפוררים שנבקעו בעת שחרור העיר. קומות עליונות התהדרו בגזוזטראות מבורזלות מסביב, אך נטולות רצפה. גגות רעפים שבורים נפערו כפיות רעבים אל עבר השמים. ברושים גלמודים זקרו אצבע מאשימה מחודדת ודוקרנית. חתולים ריחפו בסמטאות כמהים למזון או לאהבה על פי צרכיהם המשתנים. עגלונים מזדמנים וחמוריהם דחקו לעתים את הזוג לקירותיה של סמטה צרה, כופים עליהם חיבוק מצור חטוף. השניים נהגו לטייל לסירוגין לאורה של שמש מופזת או בצלם של עמקים קרירים ונסתרים. העיר יפתה בעיניהם וליוותה אותם תחושה של עין צופייה ומשגחת ממרום."
