מן הביקורת

ליאור כוריאל כתב רומן שמשלב בין סוגות ספרותיות שונות ואהובות: רומן היסטורי, רומן מתח ולא פחות מכך, דרמה מקומית-אנושית. מדובר בספר כתוב בסגנון קולח ואשר נקרא בקלות, אך אינו מוותר על רצינות הכוונות הסיפוריות והאמנותיות. בתוך כך, הקוראים נחשפים לפרשייה היסטורית אמנם ידועה פחות או יותר, אך המוצגת כאן במבט טרי, גם תודות לסיפור המתח העכשווי המניע את העלילה. יתרה מכך, ההיבט המעניין ביותר ברומן של כוריאל שייך למקום, לאתרים, למפת המציאות שבה מגוללת העלילה, ובמלה אחת: לנוף. מדובר בארץ ישראל של גבולות מטושטשים, כפי שאנו חווים אותה, ואשר המחבר משכיל להראות לנו אותה משני צדי הקו הקיים והמטושטש, תוך יצירת קרבה מיוחדת על הנוף הפיזי, אל המראה הנשקף מהגבעות אל השפלה. רומן ישראל על גבולות של מקום ועל קשרים על פני הזמן, מסתורי ומושך כאחד.” – יורם מלצר, סופר.

 

"נצור" הוא רומן אפי רחב יריעה המתפרס על פני תקופות חיים ויבשות. בתוך דפיו נלכדת הווית  חיים פועמת ומרתקת הכתובה בלשון מענגת ועשירה. זהו  הוא ספר מתח היסטורי אשר במרכזו איש  מוסד שחייו נוצרי מיסתורין.  ליאור כוריאל רוקם סיפור גדוש סודות ישנים וחדשים הנפרמים אט אט וחושפים בדרכם את נפתולי הנפש האנושית על כל נימיה ההרסנים והנדיבים העוינים והמפוארים.  "נצור"  כשמו כן הוא נוצר בתוכו רבדים רבים המרמזים על הדואליות הגדולה המאפיינת את הספר. הנצור הוא הכלוא, אך גם מוגן ושמור הוא נצרת האקדח שבקצהו יש כליה וגם ניצן שנצריו מנביטים יצירה חדשה.  ליאור כוריאל מיטיב להבין ללב גיבוריו ומעצב אותם במיומנות ובדקות אבחנה מעוררת השתאות. אהבתו לשפה העברית ושליטתו ברזי הכתיבה ניכרים בכל שורה. כתיבתו נעה בין פרוזה קצבית לתבניות ליריות יפיפיות. תיאורי הנוף הארצישראלי הם שירת אהבה מרגשת וצלולה." – סימונה באט

 

 

 

 

 

 

 

מתוך ביקורתו של אריק בלום באתר נוריתה:

9.12.2015

הספר 'נצור' מאת מאת ליאור כוריאל הוא רומן מתח היסטורי ומרתק, הכתוב בשפה רהוטה.

מדובר למעשה בפנטזיה ריאליסטית, כאשר מידע אמיתי מתפתח לפנטזיה על ידי המחבר.

 משה, גיבור הסיפור הוא הנצור כשם הספר, היה איש המוסד שהחליט לפרוש לאחר כישלון בפעולת חיסול בגרמניה (שנת 1974): 'שש עשרה שנים שירת קברניטים שבאו והלכו. שוב ושוב שוגר מהמדינה הצעירה והמפרפרת אל מלתעות אפלות, שוקקות להרג' (עמוד 10). הספר נפתח אחת-עשרה שנים לאחר הפרישה(שנת 1985), כאשר משה מתכנן להרוג שכן ערבי בשם חמדן: 'להרוג? באמת להרוג? שוב? אצבעו החליקה במיומנות על שמורת ההדק סביב-סביב'(עמוד 9).

השאלה וההתלבטות מלווים את משה לאורך כל הספר עד לסוף המפתיע…

 את הרומן מלווה הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, המאבק על אדמת המריבה – הארץ המובטחת:

'האדמה הזאת לא שלכם, ומעולם לא היתה שלכם', אמר משה בנחת (עמוד 67), והוא נמצא בעימות עם שכנו חמדן שמציג את העמדה הפלשתינאית: 'ואתם? מאיפה הגעתם אתם? הסתכלת פעם בראי?

אתה הגעת מאירופה! אתם בכלל מרוסיה, מתימן, ממרוקו! אפילו מאמריקה! פולשים כמו הצלבנים!'

(עמוד 68).

משה מתייחס לסיכוי לחיים בשלום באמירתו לחמדן: 'אתם, אי אפשר אצלכם בלי סכינים' (עמוד 90) בהקשר למאבקים על כבוד המשפחה ובהקשר לשכנים רעים – היהודים.

 – האם אדם בשרות המוסד מסוגל לקיים חיי משפחה בתפקיד שכזה?

– מה הסיבה שמשה מתכנן לרצוח את חמדן? איזה חשבון הוא צריך לסגור עם שכנו?

– האם יהודי יחידי יכול לחיות על גבעה בסמוך לכפרים ערביים ב"אחוזת הארץ המובטחת" שבנה לו?

– איזה סודות אפלים מסתירים גיבורי הסיפור?

 את התשובות לשאלות הקשות האלה ימצא הקורא בספר המיוחד הזה.

האם ההצעה של משה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי ישימה? (אין לזה תשובה בספר…).

 הספר עובר תקופות רבות בחייו של משה בארץ ישראל וגם בחו"ל, והעלילה מורכבת עם הרבה נתיבים המצטלבים זה בזה, וגם סודות אפלים, ובכל תקופה מוזכר שיר המאפיין את אותה תקופה. יש דגש מיוחד על הסיפור של מחלקת הל"ה שנהרגו בקרב הגבורה שלהם בגוש עציון עם הצבא הירדני, כאשר משה היה בן 14. בקרב הגבורה הזה הכפריים התעללו בגוויות באופן נורא, מה שמעלה שאלות קשות באשר לסיכוי להגיע לדו-קיום בארץ הזו.

 השיר 'עץ הזית' מאת נתן אלתרמן הוא המקבילה ל- 70 שנות חייו של משה. משה נאחז על הגבעה בהר ומכה שורשים כמו אותו עץ זית שנאבק על חייו בשירו של אלתרמן. תמונת עץ הזית מופיעה גם בעיצוב מיוחד על כריכת הספר.

 אני ממליץ בחום על קריאת הספר המותח הזה, שיש בו דמויות מורכבות, תובנות לחיים וחומר למחשבה על החיים, על חברות, על הקשר לארץ ישראל ועל עתידנו בארץ הזו.

ליאור כוריאל מסיים את יצירת המופת שכתב במסר הבא: (עמוד 394)

'הספר הזה הוא הד. הד ותו לא.

אין בו אמת. חפשוה – ולא תמצאוה.

אין בו שקר. חפשוהו – ולא תמצאוהו'.

ח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד:

September 16th, 10:36pm

"הסיפור מענין… קראתיו עד תומו, מה שמבחינתי הוא סימן לספר מענין. בהצלחה ושנה טובה"

 

שיחה עם ליאור כוריאל
מוטי גרנר
05.07.2015

 

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http%3A%2F%2Fpod.icast.co.il%2F3fcc4387-4ec7-4faa-aed4-0109b49d2af9.icast.mp3&IndexID=502062&name=iCast

הארץ, מוסף "ספרים"  12.6.2015 :

נצור בהארץ 12.6.2015

 

 

 

 

 

 

 

 

Malka Ravina

אני מהקוראים לאט, כמעט נטשתי את הספר בתחילתו – אבל אני עקשנית…..ספר מופלא! לפי דעתי הצנועה אתה סופר אמיתי!!!. מאחלת לך המשך יצירה!
·

 Ya'akov Boussidan 

בין תיאורי הנוף הארצי והאנושי, כוריאל מצליח ליצור מתח מתכתי, ובשילוב עם עברית מהוקצעת, נוצרת חוויית קריאה יוצאת דופן. מקריאת המילה הראשונה הייתי נצור עם הספר ונעוץ כחלק מהפסיפס הצבעוני של ההתרחשויות. הסיפור כתוב בצורה ייחודית, אשרי אלה הניחנים לכתוב בחוד האיזמל.
 .

שיפוט מהיר 925 | צור ארליך

סוד הל"ה

CanoScan-9000F-Mark-IIנצוּר

ליאור כוריאל / הפקה: מנדלי / 393 עמ'

* צור ארליך/שיפוט מהיר 3.5.2015

במוצאי שבת זו ימלאו שלושים שנה בדיוק ללילה האמיתי שאליו מתנקזת עלילת הספר הבדיוני. מוצאי שבת, אור לי"ד באייר תשמ"ה. לילה שזכור לי עד היום: לילה של תצפית ביתית נרגשת בליקוי ירח מלא – כשברדיו ברקע האירוויזיון ויזהר כהן "עולה עולה". בספר, זהו ליל מזימה ונקם ושילם, ליל היזכרות וגילויים:

אל אחוזתו של משה רוט, מחסל־מוסד בדימוס, שבין גוש עציון לבין גבעת הקרב של הל"ה במלחמת השחרור, נקרא להגיע בלילה הזה חמדן, הקבלן הערבי תושב צוריף הסמוכה. חברו של משה, אשר בנה את התנחלות־היחיד הזו – ובכלל זה גם לבירינת קירות מופרך הנוצֵר את בית האחוזה סביב סביב. חמדן יבוא כי קיבל מעטפה ששלח משה לביתו באישון לילה, בידי שליח ערבי־יהודי שהוא נכד של אישה שאוסלמה בכפייה בפרעות תרפ"ט בחברון. נמצאת בה ההוכחה כי חמדן נוצר את סודו הגדול והמטלטל של קרב הל"ה, סוד שהוא בעצם אחראי לו; סוד שמשה גילה, בין היתר, משום שבנערותו צילם את חברי מחלקת ההר בצאתם לדרך.

עוד הרבה דברים מתנקזים אל הלילה הזה, הרבה קווי עלילה, הרבה היסטוריה מקומית ונופי ארץ ישראל ותובנות על הסכסוך הערבי־יהודי ועניינים של אחווה גברית ויריבות גברית, אהבה ואלימות. הרבה דברים נצורים ב"נצור": גוש עציון, פיהם של כמה גיבורים, סודות, ביתו של משה, וגם האקדח שבמערכות הראשונות ירה גם ירה. בכארבע־מאות עמודי הספר יש מקום מרווח לכל זה ולעוד הרבה, וגם ללא מעט פיוטיות דקה ומקורית, ודייקנות פסיכולוגית ריאלית של דמויות ומצבים ריאליים הרבה פחות.

ליאור כוריאל, אדריכל במקצועו, היטיב לתכנן את המבנה המשוכלל של ספרו, את הרצוא־ושוב בין הזמנים ואת ההיוודעות ההדרגתית. בספר ביכוריו זה הוא קופץ היישר לברכה של הגדולים: לרומן המשוכלל העשיר ועב הכרס. קופץ ולא טובע.

מי שבא לספר עם ציפיות רגילות מספר ביכורים בהוצאה עצמית יופתע לטובה (נוסף על ההפתעות העלילתיות על כל צעד ושעל). לעומת זאת, פחות ממומשת הציפייה להעשרה היסטורית על מלחמת העצמאות וקרב הל"ה – ציפייה שיוצרים הטקסטים בעטיפה ואלה המקדמים את הספר. גם החגיגה סביב שירו של אלתרמן "עץ הזית" (מתוך "כוכבים בחוץ"), המוצג בדף הנלווה לספר כשיר מפתח וזוכה להלחנה מיוחדת לרגל הופעתו, יוצרת ציפייה שמתבדה. "נצור" הוא פנטזיה ריאליסטית, ומי שזו תהיה הציפייה שלו, מי שיבוא אליו כדי ליהנות ואגב כך ללמוד משהו ולא להפך – יֵצא מרוצה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

ספר שקראתי השבוע

נצור

פורסם בתאריך מאת  איידלהייט

 

הספר נצור הוא דוגמה טובה לספרים איכותיים שיוצאים בהוצאה עצמית ושוברים את הכלל כאילו ספרים עצמאיים יצאו כך רק כי שום הוצאה לא רצתה להוציא אותם. רמת ההפקה של הספר גבוהה: תמונת כריכה מקסימה, שם הספר מופיע בקליגרפיה מיוחדת. ההדפסה והעימוד איכותיים. הספר נפתח בציטוט שיר “עץ  הזית” של אלתרמן בתוספת הזמנה להיכנס לאתר הספר ולהקשיב להלחנה וביצוע חדשים של השיר. האתר מכונה אתר המחקר. גם כינוי זה סיקרן אותי ותיכף נגיע אליו.

הספר מתאר את הלילה הגורלי של משה, אולי הלילה האחרון של חייו, המתחבא על הגבעה בהרי יהודה. הוא שולח שליח לחמדן, שכנו הערבי מהכפר צוריף, ומזמין אותו לבוא אליו לבירור ואורב לו בחשיכה. למשה אין אשליות. מישהו לא יצא חי מהלילה והוא עושה את הכל כדי שזה לא יהיה הוא אבל מתכונן לגרוע ביותר. זוהי עלילת הספר המתרחשת בליל י”ד באייר תשמ”ה 4 במאי 1985, כאשר יש ליקוי ירח מלא. אהה-אהה חשבתי לעצמי, הנה כבר נתפוס את הסופר, בטח לא היה ליקוי באותו לילה. בדקתי, היה גם היה ואפילו השעות נכונות. אז הבנתי מה משמעותו של אתר המחקר. ליאור כוריאל עשה עבודה רצינית. כל עובדה וכל פרט שאתה כותב בספר אתה צריך לבדוק. אין כזה דבר להמציא. באתר המחקר אפשר לקבל מידע נוסף על כמה דברים המוזכרים בכל פרק. בהחלט מראה על עבודה רצינית ביותר שנעשתה וגם מסמן את הדרך הנכונה לכל מי שרוצה לכתוב ספר. קצת חבל שעד שכבר הסופר טורח לייצר אתר עיצוב האתר כרגע אינו מוצלח כל כך ובנוסף הייתי מעוניין בקצת יותר חומר. אם יש תמונה של ספר, הרי שכדאי שהקישור יוביל לעמוד הספר באתר ההוצאה וכו’.

נחזור לספר עצמו. העלילה הראשית היא ב-1985 באותו לילה בודד ומשם היא חוזרת אחורה לזמנים מקומות שונים. תחילת העלילה בהסתבכות חוליית המוסד אותה מוביל משה בעיירה אובראמרגו בבוואריה שבגרמניה. הסתבכות זו שינתה את מסלול הקריירה של משה ולמעשה הובילה להתרחשויות הספר. העלילה חוזרת אפילו עוד יותר אחרוה, לילדותו של משה בקיבוץ חולדה ובעיקר לאירוע משמעותי  כאשר הוא צילם את מחלקת הל”ה לפני היציאה לקרב הגורלי.

לאחר פרישתו מהמוסד משה בוחר לבנות את ביתו על הגבעה סמוך מאד לגבעת הקרב, ואת הבנייה (שלא מסתיימת) מבצע חמדן הערבי מהכפר צוריף. בין השניים נקשרים קשרים סבוכים  של ידידות/אמון/כעס/חשדנות ושנאה וכל זה על רקע קשריו של משה עם אשתו ילדיו וחברו הטוב מהילדות ומהמוסד ובתוספת שלל טיפוסים משונים המגיעים למקום המבודד והוסריאליסטי וקשרים נסתרים ומוזרים בין כל הדמויות.

הספר דן ביחסים של ערבים ויהודים אולם בחירת העלילה לשנת 1985 מהווה מעט התחמקות מצד הסופר. בשנים אלו עראפת נמק לו בתוניס, הסיסמה “שתי מדינות לשני עמים” לא הייתה מקובלת אפילו על האמריקאים שלא לדבר על מפלגת העבודה ופיגועי התאבדות וירי טילים על ישראל לא היו קימיים בכלל. אבל גם על רקע זה בולט מאבקו של משה ושל חמדן בשאלה של מי הארץ, למי יש יותר סבלנות ומי בסוף ינצח. וכמו שבמציאות התשובות לשאלות אלו לא פשוטות גם בספר אין תשובה ברורה מלבד כך שהדו קיום אפשרי אבל שברירי מאד, ויכול להיקטע גם לאחר עשרות שנים.

חוץ מנושא זה יש בספר עוד הרבה מאד נושאים ובכל אחד מהם יש עיסוק רציני: חברים שגדלו ביחד אולם פתאום לאחד יש יתרון על השני. אהבה ואבהות. בחירה בין ילדים. אווירת הקיבוץ. השילוב בין כל הנושאים מבוצע כהלכה ולא מרגישים גודש או עומס.  יש מתח בסיפור אבל בעיני הוא לא ספר מתח והמתח אינו המרכיב העיקרי. גם לא הייתי קורא לו רומן היסטורי. סיפור הל”ה הוא היסטוריה אבל העיסוק בסיפור עצמו הוא מינורי והוא משמש כרקע לכל שאר הסיפור, הבדיוני לחלוטין. אני לא יודע איך כן להגדיר את הסיפור ואולי הוא כלל לא צריך הגדרות אלא נסתפק בכך שהוא כתוב היטב ונקרא בעניין רב מתחילתו ועד סופו.

נצור - כריכת הספר

From: Yoav Tabenken

Sent: Monday, April 20, 2015 2:28 PM
To: Lior Couriel
Subject: הספר

חודש אייר חודש טוב

כידוע לך רק את חודש אייר אנחנו סופרים את כולו בספירת העומר

ממתינים לקבלת התורה בהרבה נחת וסבלנות

קראתי את הספר שלך בימי הפסח

עונג רב הרבה חומר ומעברים משעשעים

לגבי הל"ה ….   ניתן לדון דיון ממושך בנפרד

אני ממתין לספר השני

רק נחת

נ נח נחמ נחמן מאומן

יואב

 

יְקוּם תַּרְבּוּת

הזירה המקוונת לתרבות עברית

מיומנו של רוצח במילואים: על "נצור" מאת ליאור כוריאל

נצור - ליאור כוריאל - אתר נוריתה

הסופרת והעורכת לילי פרי סוקרת רומן מתח היסטורי, שבמרכזו עומדת חידה היסטורית הקשורה לאנשי מחלקתהל"ה – החיילים שיצאו לקרב בגוש עציון במלחמת העצמאות, ממנו לא שבו.

מיומנו של רוצח במילואים

מאת לילי פרי

"להרוג?

באמת להרוג?

שוב?

אצבעו החליקה במיומנות על שמורת ההדק סביב-סביב. עם כיוון השעון. נגד הכיוון. עם. נגד. לפניו – האקדח. סמית אנד ווסון מודל 41. מחסנית. עשרה כדורים. קנה ארוך. הקת הענברית מתמסרת בדממה למגעו. עם כיוון השעון. נגד. מתרגלת מחדש למגע כף ידו, לטביעות אצבעותיו, אחרי שנים שהפסיק להרוג." ("נצור", הוצאת מנדלי, 2014, עמ' 9)

כשקיבלתי לידי לעריכה את כתב היד של ליאור כוריאל, זו הייתה פגישה מרתקת עם סיפור מקורי ומותח, רב עלילות ותפניות מפתיעות, שמרגע שצוללים בו, קשה להניחו מן היד. אך עוד יותר מכך – זו הייתה פגישה עם קול ייחודי שהוא שלו בלבד. כעורכת, זה הדבר שאני שמחה למצוא – סיפורים טובים יש הרבה, אבל קולות ייחודיים, שיודעים איך לספר אותם, הם יקרי המציאות.

שהרי הארץ הזאת, שההיסטוריה היחידה-במינה-שלה עושה אותנו למי שאנחנו, שזיכרונותיה וצלקותיה מַבְנים מבלי משים גם את זיכרונותינו הפרטיים ביותר – הארץ האינטנסיבית הזאת, שחיינו שזורים בה לטוב ולרע, אינה חסרה סיפורים מרתקים. נהפוך הוא: שפע הסיפורים הישראליים ספוגי הדרמה לא רק צועקים אלינו מהתקשורת חדשות לבקרים, אלא גם נשקפים אלינו מעיני אנשים אשר עוברים על פנינו ברחוב.

הדבר הנדיר באמת – הרבה יותר נדיר מסיפור טוב – הוא מספר ראוי, שהתברך בנשימה הנכונה, בחוש לשפה ובהבנה הפנימית של קצב גלגול סיפור, שיודע לקחת את ההיסטוריה המקומית המדממת והמרהיבה הזאת, את הדמויות המצולקות והייחודיות שעשו ועושות אותה, ולהמריא איתן על כנפי הדמיון למקומות חדשים. מספר שעושה צדק עם הייחודיות של המקום הזה, שנותן ביטוי חדש לצבעים העזים שהוא צבוע בהם, לריחות האופייניים שלו, ויותר מכול, להתנגשויות האנושיות האותנטיות, שקשה למצוא כמותן בכל מקום אחר.

נצור הוא רומן של ניגודים, כמו הארץ הזאת, שכולה ניגודים וסתירות. זהו רומן של גברים, שבמרכזו גיבורים שחיים בעולם קשוח, אלים ותחרותי. עולמם הוא עולם של יצרים מבעבעים, אך גם של בדידות חסרת מנוח.

זהו קודם כל סיפורו של משה, איש ה"מוסד" לשעבר – חייל נאמן שפרש משירות בנסיבות לא נעימות, שמתוך מניעים מורכבים, המתוארים היטב בספר, עומד על סף הכניעה לפיתוי המסוכן להפוך, אולי, לרוצח בשירות עצמו.

העלילה שטווה ליאור כוריאל למשה-שלו נעה בין עבר להווה, בין ארצות ויבשות, עוקבת אחר התנקשויות, מרדפי מכוניות ומאבקי כוח בין סוכנים. בד בבד אנו מלווים את משה גם בחייו האישיים, המוטבעים גם הם בסימני הסודיות והאכזריות של חייו כאיש מוסד.

משה הוא דמות מרתקת, קשה ועקשנית, שהפצע של חייה מוביל אותה למחוזות נפתלים ומסוכנים. אחרי שהיה מתנקש בשירות המדינה, הוא מסתבך בפעולה מבצעית לא מוצלחת ונאלץ לצאת בדימוס. בתנופה עלילתית וסגנונית מרתקת, מוביל אותו ליאור לראש גבעה בשולי גוש עציון, גבעה המוקפת בשכנים ערבים, שם הוא מחליט לבנות לעצמו בית, מיוחד ויוצא דופן לא פחות ממנו עצמו. הבית הוא אחוזה מוקפת מבוך של קירות חסרי גג, שמשה – ששמו הוא, כמובן, סמלי – מעניק  גם לה שם סמלי – "הארץ המובטחת".

כמו בלש המרכיב שוב ושוב את פיסות הפאזל, משה יושב בין הקירות הלא-גמורים של אחוזתו ומנסה לפתור את חידות חייו. חידה אחת היא חידת הנשים שבחייו – נשים רבות, אבל רק שתיים מהן חשובות באמת. שתי הנשים היפות האלה – הבאות אל האחוזה ועוזבות אותה בכעס, באכזבה או בעצב – היו אהובותיו, אבל בד בבד גם אהובותיו של חברו הטוב מילדות, שגדל איתו בקיבוץ והלך איתו למוסד ושכב עם נשותיו. הכפילות הזאת היא רק אחת מן הכפילויות הגבריות המובילות את העלילה.

חידה שנייה היא חידת הארץ שהיא ארצו, וגם ארצו של חברו הטוב – אבל בה-בעת היא גם ארצו של חמדן, הידיד והשכן הפלסטיני, שהוא הקבלן הבונה את האחוזה ואת מבוך הקירות המקיפים אותה.

וחידה שלישית, החידה המטרידה ומציקה בזווית העין ומרמזת על מעשה של אכזריות מחרידה, היא חידת הל"ה, שנהרגו בגוש עציון במלחמת העצמאות.

מתברר שמשה הנער פגש ואף צילם את אנשי מחלקת הל"ה לפני שיצאו לקרב שממנו לא חזרו, ושבעקבותיו הפכו למיתוס לאומי מכונן. הגבעה שעליה נהרגו כולם עד אחד נשקפת כל העת מאחוזתו של משה, ומעוררת בו את ההרגשה המעיקה שסיפור הל"ה איננו שלם. לבסוף כשהוא מוצא את הצילום הישן מטלטלת השאלה: האומנם היו שם ל"ה לוחמים?

בתוך כל אלה, אולי בעומק הגדול ביותר של העלילה המורכבת שטווה לנו ליאור בספרו, נמצא היחס של משה אל הבית שהוא בונה לעצמו, שהוא כמעט יחס של עשייה קדושה. הבנייה הממושכת היא מעין בניית ביצורים מפני מצור מאיים, שצלו מרחף מעל העלילה. עם זאת, חשוב לשים לב כי מצב המצור של הדמות המרכזית הוא נפשי-פנימי, לא פחות משהוא מציאותי וקשור באילוצים ביטחוניים-חיצוניים, שמשה חי ופועל בהם. הרגשת הקדושה שבבנייה, יחד עם הרגשת המצור ההולכת וגוברת, משפיעה, אולי בלי מילים, גם על חמדן, הקבלן הערבי, יליד הכפר הסמוך צוריף – כפר הידוע מימים ימימה בשנאתו ליהודים בכלל, ולמתיישבים בפרט – שעוסק שנים רבות בבניית המשכן והחומות שסביבו – וכך, לאט לאט, אנחנו מתוודעים אל החידה הגדולה שבלב הסיפור: מי מטיל בעצם מצור על מי? האם האויב, הצר, יהפוך בשלב כלשהו לאוהב, שלבו פתוח לתת אמון ולזכות בו?

מתבקש לראות בפרשת יחסי האהבה-שנאה בין משה לחמדן היבטים סמליים כאלה ואחרים ליחסי יהודים-ערבים בכלל בארץ הזאת, וליחסי מתנחלים ותושבי השטחים הפלסטינים בפרט. אך ההישג של ליאור כוריאל הוא בכך שהשניים הללו אינם הופכים ולו לרגע לסטריאוטיפים "ייצוגיים", אלא נותרים לאורך העלילה כולה אנשים אינדיבידואליים בשר ודם, שאנחנו עוברים איתם תקופת חיים שבסופה אחד מהם יחטוף את הכדור. או שלא.

נצור הוא אם כן רומן שמתנהל, או שמא נוסע באופני קרקס, בין עבר להווה, בין קרבה לריחוק, בין חברות ליריבות, בין אחריות להפקרות, בין יופי נשגב לכיעור חולני, בין פריטה על קלידי הפסנתר ללחיצה על הדק האקדח. הניגודים הגדולים האלה, המתוארים ביד אמן, הופכים את הספר לפסיפס מרהיב בצבעוניותו המתאר את מורכבות היחסים של גברים עם חבריהם הטובים, הכי טובים, עם אהובותיהם ועם ילדיהם: יחסים שמולידים גם יופי רב ופריחה רגשית, וגם אכזבה מרה ותשוקה אמיתית לרצוח.

בחייו ה"אזרחיים" ליאור כוריאל הוא הרבה דברים אחרים – אדריכל ומתכנן ערים, סייר אוויר, מנכ"ל חברה וממייסדי עמותת "אדם טבע ודין". כל אלה ניכרים בטקסט שלו, הן בתחקיר העובדתי-ההיסטורי המעמיק והן ביכולתו לעורר את הקורא להרהר ולהתלבט לנוכח מניפת האירועים שהוא פורש במיומנות, כאילו היה קלפן דור שלישי לפחות.

נצור הוא ספר הביכורים של ליאור כוריאל, אבל כבר בספרו הראשון הוא מתגלה כסופר של ממש, ויצירתו ראויה לעמוד על בימת הספרות הנחשבת.

ראו גם:

האתר של הספר

https://nazur.net/

הפייסבוק של הספר

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" – סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.

"…נצור הוא רומן שמתנהל או שמא נוסע באופני קרקס בין עבר להווה, בין קירבה לריחוק, בין חברות לעוינות-אויבות, בין אחריות להפקרות, בין יופי נשגב לכיעור חולני, בין משיכת מיתר בכינור למשיכת ההדק באקדח. זהו רומן של ניגודים קשים ורכים. ניגודים שהופכים את סיפור העלילה הראשי ואת סיפורי העלילה המשניים לפסיפס מרהיב בצבעוניותו ובעמקותו בכל הקשור לחברות טובה, הכי טובה, ובעיקר למורכבות היחסים בין הגברים לבין עצמם ולבין משפחותיהם או יקיריהם: יחסים שמולידים יופי רב, פריחה רגשית, אכזבה מרה, רצון כן ואמיתי להרוג.

במרכז הרומן בונה משה בית בראש גבעה המוקפת שכנים ערביים. היחס של משה אל הבית הזה, הוא כמעט יחס של עשייה קדושה, שהקבלן הערבי מושפע מכך בכל השנים שהוא עסוק בבניית המשכן. יחד עוברים השניים תקופת חיים שבסופה אחד מהם יחטוף את הכדור. או לא.

נצור הוא רומן הפורש לפני הקוראים תקופות חיים חשוכות, מוארות, תקופות של קסם, מתח ואכזריות, אהבות ותעלומות, מוות מסוחרר בתוך חיים – רומן שבו מביא ליאור כוריאל קרעי סיפורים חריפים בעוצמתם, שובים ומסקרנים. ליאור הוא כבר סופר ראוי ונצור הוא רומן ביכורים ראוי לעמוד על בימת הספרות הנחשבת.

ליאור כוריאל הוא סופר אמיתי בעיני, סופר שיודע לעורר שיח דינמי ואינטיליגנטי עם השפה, התחביר והמאורעות שהוא פורש לפני הקוראים כאילו היה קלפן דור שלישי לפחות." – לילי פרי

 

News1Nazur18112014

 

בלפור חקק

עץ הזית והמאבק על הארץ

על "נצור"  מאת ליאור כוריאל, הוצאת מנדלי, 2014, 395 עמ'.

כשאנו בוחנים  היום את הזיקה בין הספרות ובין החיים, אנו יודעים שהספרות אינה החיים שאנו חווים, וגם החיים אינם הספרות. יש מתח מתמיד בין הספרות ובין המציאות, ובפועל גם בספרות וגם בחיים מלַווים אותנו ארכיטיפים  קדומים מן העבר הרחוק, כמו היו חלק מן ההתרחשויות. מתברר שגיבורי המציאות וגיבורי הספרות מנהלים באופן תת קרקעי יחסי גומלין עם דמויות העבר, כאילו אין מוקדם ומאוחר בזמן. הדברים מומחשים בצורה נוקבת ברומן "נצור" מאת ליאור כוריאל.

מלחמה מיתית על הארץ הזאת

הגיבורים של הרומן "נצור" נצורים בתוך ההווה שלהם, אך לא פחות מזה הם נצורים בתוך העבר. המתח בין מֹשה לבין חמדן הוא בעיקרו מתח ארכיטיפי בין יצחק לישמעל, בין משה לבין מוחמד, והוא נושא בתוכו צופֶן קדום של מלחמה מיתית על הארץ הזאת. הטקסטים מן העבר רוחשים חיים כל הזמן: התנ"ך, המיתולוגיות, האֶפּוסים האתניים של עמים שונים, ואפילו האֶפּוס הספרותי  "עוטֶה עוֹר הנָמר" שכתב שוּתה רוּסטַווילי חי ונושם בין דפי הרומן "נצור".

המספר הטווֶה לנו את סיפורו של משה, גיבור הרומן, ואת העימות בינו לבין חמדן, מספר את זכרון הדברים של ההתרחשויות בהווה, תוך שהוא הולך שבי אחר המיתוסים מן העבר. המיתוסים הקדומים רוחשים באדמה הזאת, שסִיר לחץ רותח מבעבע מתחת לתהומותיה והוא מאיים לפרוץ כל רגע ולסחוף את כולם למערבולת של מאבק ללא פשרות. שני הגיבורים חיים את תודעת צִיר הזמן, והם נאבקים על זכרון העבר, זכרון ההווה וזכרון העתיד. ממש לא פֶּלא שהמילים הפותחות את הרומן הם: "אחוזת הארץ המובטחת, הרי יהודה". הגדרה זו של מיקום ההתרחשות מכניסה אותנו ללא שהיות אל לב ההתרחשות: המאבק כאן  הוא על הארץ המובטחת, וכל צד במאבק יש לו מסמכים, קבלות ומיתוסים שהארץ מובטחת לוֹ (ולוֹ בלבד!) , ללא סיכוי לפשרה.

הדינמיקה של הזיכרון, שאין בו מוקדם ומאוחר, מתבטאת גם בכרונולוגיה של תיאור ההתרחשויות. הרצף הכרונולוגי ברומן "נצור" אינו ליניארי, דהיינו: מן המוקדם אל המאוחר. פרקי ההתרחשויות בספר מעורבבים, בדומה לטכניקה של הסרט "ספרות זולה": הקורא דרוך כל העת כדי לעקוב אחר ההתרחשויות, ועליו לטוות את החוטים ולברר לעצמו איך כל העלילות המתרחשות קשורות לסצנת הפתיחה של הספר, סצינה דרמטית במיוחד: בסצנה הפותחת גיבור הרומן משה דורך את אקדחו והוא מכין את הנשק לקראת פגישתו עם חמדן, כשהחלטתו נחושה לחסל את חמדן בפגישה זו. לכאורה הסיפור של המפגש בין משה וחמדן הוא כאן בהווה, אך מתברר שצופן המאבק נעוץ במרחב הזה על שלל הזמנים שעברו עליו, ועל זיכרון  המלחמות שנרקמו והיו באדמה הזאת. שום פרט מן העבר לא נשכח.

 

ליקוי ירח בערב הגורלי

הרומן פותח בשיר "עץ הזית" מאת נתן אלתרמן, שיר לא ידוע לרבים. הסופר ליאור כוריאל גאל את השיר והפך אותו לשיר צופן למתרחש בספר כולו. המאבק על עץ הזית הוא מאבק מיתי:

"שִבעים שָנה / הקַיץ מָלךְ. /בְּאור נְקמות סִמְּמוּ בְּקריו./ אַחר עץ הזַית / אחִי הנִדָּח/ לא נָסוג מִנגהָם בַּקרב."

כבר בסצנת הפתיחה, באמצע חודש אייר, משה רוט- ורדי גיבור הרומן מחכה עם אקדח סמית אנד ווסון מודל 41. הוא מתכנן את העימות ללֵיל ירֵח מלא. ואז היקום מפתיע אותו: "הפלח השמאלי התחתון של הירח התכרסם לפתע במהירות שלא הותירה ספק: ליקוי ירח!" (עמ' 9). אל נשכח שהירח מופיע בסיפורי עַם בכל התרבויות. בתרבויות אליליות קיימו טקסים שנועדו לרַצוֹת את הירֵח. גם התרבות היהודית וגם המוסלמית ביססו את לוח הזמן שֶלהן על שנת הירח, להבדיל מהלוח הגרגוריאני-נוצרי שהוא לוח שִמשי. עם זאת, הלוח העברי יצר את העיבּור המתאים בין זמן הירח לזמן השמש. חמישה חגים  מתרחשים כשהירח במילואו, ובתחילת חודש ירֵחי מברכים היהודים את ברכת הלבנה.

המיתוס של מחלקת ההר, הל"ה שנפלו בגוש עציון

במורד ההר, במרחק מן האחוזה של משה בהרי יהודה, נמצא הכפר הערבי צוריף. המתח בין שני היישובים נע על חוט דק העוֹבר בין היישוב היהודי והיישוב הערבי. נדמה שהחוט הזה הוא חוט של דינמיט, והפיצוץ עלול לקרות בכל רגע. גיבור הרומן, משה, הגיע לא במקרה לאיזור גיאוגרפי זה שבו רוחש המיתוס של הל"ה, שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון הנצור, ונהרגו בקרב. מיתוס הל"ה מלווה את העלילה, תוך שהוא צופן הפתעות ביחס למה שהתרחש בקרב של הל"ה. באיזור הזה רוחש המוטיב של גאולת דם אצל כל השותפים למאבק.

כשמשה רוכש את האדמה מחמדן כדי לבנות את ביתו, רוחש כל הזמן מתחת לקרקע סיפורם של הל"ה: "על ההר מֹשה הרגיש שהוא דורך על אדמת ביתו מאז ומתמיד. מצפון מערב הבחין בגבעה אילמת כמו כל האחרות- גבעה נ.ג 573, המכוּנה בפי הערבים ד'האר אל חאג'ה, כלומר 'גב הגברת'. והיא-היא הגבעה הארורה, שבה נפלו אנשי 'מחלקת ההר' בשליחותם אל גוש עציון הנצור, בינואר 1948, ומאז נקראה 'גבעת הקרב' "… מתאים לי, אמר לחמדן והם תקעו כף" (עמ' 61). הוא  יודע שזה המקום לבנות בו את ביתו.

משה הוּדח מתפקיד פעיל ב"מוסד", עקב תקלה שקרתה לו בשליחות ה"מוסד" בגרמניה, והוא מֵקים לו אחוזה בהרי יהודה. שיבתו קשורה בעבר היהודי: "הוא…נמשך אל הארץ שהוּשבה לבְעליה אחרי כמעט אלפיים שנים מדַממות ומעַשנות, בז להמוני המתכחשים שבחרו לא ליישבה בגופם. אלה, הנְסוגים מִגֶשת, מצטופפים בשפלת החוף ושאיפתם להימלט מכאן נבלמת בקו המים המלוחים המתגודדים מולו באופק" (עמ' 41). המוטיב של המאבק על הארץ וההיצמדות לארץ (ה"צומוד") שזור לאורך העלילה כולה, ויש גם מחאה סמויה כלפי הפוסט- ציונים החדשים בעם היהודי שאיבדו את חשק הקיום ואת אהבת הארץ. הרומן שוזר גם את מערכת היחסים של משה עם תמרה אשתו, עם בתו שלומית ובנו רונן. את האהבה של משה לתמרה מלַוֶה כצל חברו מוריס, שתמרה מגלה אהבה גם אליו. בדרך כלל כשהאקדח מופיע במערכה הראשונה, אנו מחכים לפיצוץ במערכה השלישית.

השִיבה של משה לארץ והקמת בית בהרי יהודה מתרחשות לאחר הפעילות שלוֹ בפאריז מטעם המוסד. ברחוב ריבולי בפאריס הוא נתקל באתר הסרטה של ניאו – נאצים: "צלבי קרס התנוססו במרכז הדגלים באדנות מרושעת ומהפנטת" (עמ' 57). זיכרון השואה חוזר אליו: "קולה המתכתי של אמו חצב ברקותיו: אנחנו ראינו הכול עוד לפני שקרה. האחרים לא ראו, לא הבינו." (שם).

בארץ מקים משה את האחוזה שלו בהרי יהודה, והוא חש בְּכל מראֶה את עוצמת העימות על האדמה הזאת. המתח המטאפורי בין הניצים הרבים על הארץ מומחש במראֶה של שני בַּזים המתכתשים זה עם זה (עמ' 63). הם מזדווגים, אומרת תמרה. הם הורגים, לוחש משה. הם רבים על השטח, אומר אחד המודדים של הקרקע. וחמדן אומר: "זה סימן רע". ואז מתבררת המשמעות הקשה: " 'צריך להפריד אותם!' צעקה תמרה. חמדן הניד ראש: ' אי אפשר", והוסיף ביובש: ' רק אחרי שאחד ימות, ככה זה החוק שלהם'. " (עמ' 63). הצופן של המראֶה ברור לכולם: אין סיכוי לפשרה. מדובר במשׂחק סְכום אֶפס: צד אחד בסכסוך יישאר בחיים והשני לא ישרוד כאן. לא פלא שחמדן אומר: "זה סימן רע".

מיתוס המלכה תמרי מול תמרה הישראלית

קשר ארכיטיפי נקשר בין תמרה, אשתו של משה, ובין תמרי, המלכה הגיאורגית נוצרית מהמאה ה-13. מתברר שחמדן הערבי אינו ערבי על פי מוצאו האתני: משפחתו  הובאה לכאן בתקופת האימפריה העותמנית מגיאורגיה והתאסלמה, והוא נושא בגאווה את שורשיו משם ואת הערצתו לאֶפּוס הלאומי הגיאורגי שכתב המשורר שוּתָה רוסטווילי, "עוטֶה עור הנמר", בשהותו כאן בירושלים בכנסייה בעמק המצלבה.

המלכה תמרי חוּזְרה על ידי המשורר, אך בחרה במלך גיאורגיה, שבנה לה ארמון. תמרה הישראלית אומרת:"אני הייתי בוחרת במשורר" (עמ' 65). וכך עולה שוב השאלה מה חשוב יותר בקיום בארץ הקשה הזאת: השלטון והרכוש או המילים והמיתוסים?

באופן לא מקרי חמדן קורא לתמרה "תמרי", וקושר אותה בעקביות למיתוס הגיאורגי של המלכה תמרי. שוב ושוב בוויכוח בין משה וחמדן עולה שאלת הזכות על הארץ, ומשה פורס בפני חמדן את רציפות היישוב היהודי בארץ גם כשהעם היהודי היה בגלות כמעט אלפיים שנה.

צופן עץ הזית ומיתוס דינה

צופן עץ הזית חוזר אז שוב לתמונה. חמדן טוען שמשה שותל עץ זית אך אינו גוזם אותו כדי שייתן פרי. ומשה עונה לו: "זיתים אני יכול לקנות, אני צריך שורשים" (עמ' 70). אתה קצת מג'נון, אומר לו חמדן (עמ' 71).

לא פעם נרמזת הקְבלה בין מיתוסים בין שני הצדדים בסכסוך. מוטיב דינה מִספר בראשית חוזר כאן בגלגול חדש כשאסמעיל וחאפז יוצאים לגאול את כבוד אחותם שנחטפה וחולל כבודה (עמ' 90). אך כאן הסוף הוא מר: החוטף אינו משיב את האחות, ואחד האחים נרצח. האם סוחטת מגופו המת את דמו וממלאת בקבוק של דם. משה נדהם מן המראה: " 'כדי לזכור, כדי לא לשכוח', נשף חמדן…לזכור את הבת שהלכה והבן שנרצח, ולא לשכוח את הנקמה שתבוא יום אחד" (עמ' 91).

כשמשה מביע התנגדות לנקמת הדם, עונה לו חמדן שיש לחכות אפילו עשרות שנים כדי לנקום את הדם. וכאן מגיע צופן הדם וממחיש את העימות בין הצדדים:

" ' בגלל זה אנחנו ננצח בסוף', חייך חמדן, שפמו נמתח בגאווה. עיניו נצצו בתקווה. 'אצלנו אין דבר כזה- נמאס. אנחנו פשוט עושים לשכנים רעים מה שצריך לעשות. יש לנו הרבה סבלנות. צריך לחכות תשע שנים- מחכים. צריך לחכות תשעים שנה- מחכים. נחכה אפילו תשע מאות שנה, ובסוף נשלח אותכם מכאן' "  (עמ' 92).

המסר של הרומן הוא קשה ונוקב, ורוח המאבק על הארץ חוצה את הרומן כולו. החיים בארץ הזאת הם חיים של מצור בתוך העבר המתהדק סביב ואינו מרפה. העבר אינו מותיר לאנשים החיים כאן לנער מעליהם את זרעי הפורענות של ימי קדם וליצור עתיד נקי מכל זיכרונות העבר.

הסופר ליאור כוריאל, בדומה לגיבור ספרו, הגיע לכאן להרי יהודה ובנה כאן את ביתו בצוּר הדסה. באחרית דבר לרומן, הוא כותב:

"הספר הזה הוא רק הֵד הניתז מן ההרים הסובבים את גבעת הקרב עליה נפלו ל"ה מִקדושי מלחמת השחרור, לוחמי הפלמַ"ח והחי"ש, בדרכָּם להצלת גוש עציון הנצוּר…סיפור גבורתם מהדהֵד בנוף ההרים הניבטים מחלון ביתי, ומתנגן בחצרות חיי" (394). " – בלפור חקק

שי לשבת, תוכניתו של שמואל שי, 7.3.2015

"המסע שאותו עובר הגיבור מותח, ומעלה שאלות הנוגעות לקיומנו כאן. מצאתי את עצמי נסחפת אחרי אידיאולוגיה שלא מאפיינת את תפיסת עולמי. בכתיבה היפה יש בו זמנית עושר ודיוק, והיא אפופה בהתבוננויות מעמיקות ודימויים מפתיעים" ענת קוריאל משוררת  18.5.2015

תגובות בנוריתה

קראתי את הספר שוב ושוב בפני קהל קשישים ותוך כדי הפעלה המחזנו והמחשנו את הרעיון של נקמה ומי שנגזר דינו לחיות יחיה בכל מצב למרות התנאים הקשים שמתוארים בספר בצורה שאינה משאירה טראומה אך מבטאת את הרעיונות שהתייחסו אליהם המבקרים מומלץ יהודה טאובר

 

מתוך "כפיר" גליון דצמבר 2014

בכפיר 20141217

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סימונה באט

נצור

"נצור" הוא רומן אפי רחב יריעה המתפרס על פני תקופות חיים ויבשות.  בתוך דפיו נלכדת הווית  חיים פועמת ומרתקת הכתובה בלשון מענגת ועשירה. זהו  הוא ספר מתח היסטורי אשר במרכזו איש  מוסד שחייו נוצרי מיסתורין.  ליאור כוריאל רקם סיפור גדוש סודות ישנים וחדשים הנפרמים אט אט וחושפים בדרכם את נפתולי הנפש האנושית על כל נימיה ההרסנים והנדיבים העוינים והשוקקים.

"נצור"  כשמו כן הוא נוצר בתוכו רבדים רבים המרמזים על הדואליות הגדולה המאפיינת את הספר. הנצור הוא הכלוא, אך גם מוגן ושמור הוא נצרת האקדח שבקצהו יש כליה וגם ניצן שנצריו מנביטים יצירה חדשה.

 

גיבור הספר הוא משה  יליד המושבה נהריה של סוף שנות הארבעים של המאה הקודמת.  מולו מוריס חבר נפשו,  האלטר אגו שלו, הנושא את הוריאציה הלועזית של שמו. האחד מופנם ומחוספס  והאחר מוחצן, מלא חן וכובש. מהרגע שדרכיהם הצטלבו, נפשם נקשרה זה בזה וגורלם המשותף נחרץ. הספר מלווה את מסלולי חייהם לאורך התבגרותם בקיבוץ, שרות צבאי בצנחנים ובעיקר הקריירה המשותפת במוסד. שני הגברים אהבו בלהט את אותם הדברים כל אחד בדרכו שלו: הם  אהבו את הארץ שאותה שרתו בתעוזה גדולה, הם אהבו מוזיקה ואמנות, הם אהבו  את הכוח ואת הרכות אך בעיקר הם אהבו וחלקו את אותן הנשים: תמרה ואן.  משה ומוריס, שניהם מאותו הכפר, לחמו באותן המלחמות ואהבו את אותן הנערות, כדברי נעמי שמר.

משה בורח הכי רחוק שאפשר מהדימוי הגלותי הרופס והחלש שממנו הוזהר שוב ושוב בילדותו.  כי רק מי שערני ברח בזמן מהיבשת הבוערת ושרד.  לכן יש תמיד לעמוד על המשמר ולצפות את העתיד.  וגם לימדוהו להרוג כמה שיותר מהר לפני שמגיעה הפגיעה הקטלנית. משה הפנים הטב את הלקח והופף למכונת לחימה  משוכללת, "סולק חובות, מומחה ליישוב השורה התחתונה בחשבון הקיומי" כפי שמכנה אותו בנו.

מבצע שמשתבש על אדמת אירופה מאלץ את משה לפרוש משרותו המבצעי . פגוע ומלא כעס הוא פונה ובונה לעצמו אחוזה על ראש גבעה מבודדת המשקיפה על גבעות גוש עציון והכפר הערבי צוריף. מערכת יחסים מורכבת וטעונה נרקמת בין משה לבין חמדן שכנו הערבי שבונה את ביתו. תמונה ישנה שמשה צילם בנעוריו המתעדת את חברי קבוצת הל"ה רגע לפני יציאתם לישובי גוש עציון הנצור, מתגלת באקראי אחרי 40 שנה. התמונה חושפת סוד אפל שמוביל את משה להפעיל שוב את כישורי הלחימה המשוכללים שלו על מנת לנקום בחמדן.

 

 

 

חמדן הוא צלע גברית נוספת המתחרה עם משה על מושא אהבתו השני –האדמה. ערגה רומנטית כנענית מאפיינת את תשוקתו של משה לאדמה הארצישראלית, לגבעות הארץ המובטחת: "אדמה צורבת נכנעה לקסם…התפרקה מעיקשותה  ארץ האבות פעמה בסדרי הבריאה". משה נאחז בגבעת הטרשים התנכית שלו עי בניית קירות אינסופית על מורדות הגבעה בואכה ביתו של חמדן, קירות הגנה שבונה שבונה חמדן. האויב הרומנטי והערמומי קוסם למשה בקסמי המזרח האפלים שלו והוא  שואב את דמיונו ומרצו של משה לאחר שזה ננטש עי אשתו וילדיו הבוגרים. איבה סמויה וגלויה כמו גם משיכה לא מבוטלת  מאפיינת את יחסיהם הסוערים. מאבק הכוחות הסימלי בינהם הוא זיקוק של מאבק האיתנים המדמם בין שני העמים על חלקת הארץ הזו.   מי שיזכה בה הוא מי  שיצמד אליה בעוצמה גדולה יותר בלהט חסר פשרות.

 

שתי מערכות היחסים בין הגברים המצויות בלבו של הרומן הן טוטאלית ודראמטיות. האהבה, החיים והמוות עומדים בינהם למבחן. גם עם מוריס וגם עם חמדן מנהל משה מאבק מהול בהערכה הדדית וחשדנות, תחרות והזדהות. הנסיון להשיג בלעדיות על האישה ועל האדמה הוא מאבק שסופו  להיות או לחדול. "הבחירות שלנו הן חותכות לכאן או לכאן. כן או לא. שחור או לבן".  פתרונות הביניים נכשלים בזה אחר זה. הסוף יכול להיות מוכרע רק בדרך העתיקה,רק בדו קרב, ישיר או עקיף בין שני זוגות הגברים. המאבקים בינהם הם לעיתים ישירים ואלימים ולעיתים מתוחכמים ומאופקים כי הסבלנות משתלמת את זה יודע חמדן, הערבי בן הארץ ואת זה יודע  משה, שסבלנותו הניבה לו בסופו של דבר  את המנוחה והנחלה.

 

לנקמה שמתגלגלת כחוטח השני לאורך הספר יש טעם מתוק וסמיך עבור משה. היא מנקזת לתוכה את שלל כאביו ואבדניו.  כניעה, ויתור ונסיגה  הן אפשרויות שקוסמות למשה העייף ממלחמות אך ברירה זו היא הרת אסון לנפשו המסוכסכת. החרדה מכשלון נוסף, מהמוות שאורב בכל פינה,  עלול בכל רגע להוביך לתלישות, לגירוש ואבדן אהבה. זוהי התשתית הרגשית שמפעילה את משה. הילד שגדל נטול אהבת האם הפך לאדם ספוג אשמה על מות אחיו הקטן מקדחת. אימו אישה נוקשת לב "שהשקתה את ורידיו בכעס על תינוקה המת" גרשה אותו מגן העדן הילדי אל הקיבוץ והוא התהלך כל חייו בתחושה שאינו ראוי. לביתו הוא קורא "אחוזת הארץ המובטחת" לא רק כאחיזה בחזון המקראי אלא גם מתוך כמיהה בלתי מודעת  לזכות בחזרה בהבטחה לאהבה שנגזלה ממנו.

למרות היותו של משה לוחם קשוח  בבסיסו מפעפעת כמיהה עזה  לשורשים לשייכות למשפחה, ויותר מכל לריפוי הפצע הנפשי הראשוני של העדר אהבת אם. שוב ושוב משתחזרת הדרמה האדיפלית שבה הנסיון לזכות מחדש באהבה כרוך במאבק דמים ואשמה עם הגבר האחר,עם חמדן עם מוריס, עם האח המת.

ליאור כוריאל מפליא בכתיבת עלילה סוערת ומלאת תהפוכות. פרשיות ריגול בינלאומיות, ערי בירה נוצצות, מכוניות יחודיות, כלי טיס נדירים, כלי נשק אקזוטיים ויצירות אמנות קלאסיות הכל נשזר למסכת תוססת ומרהיבה. במקביל מיטיב כוריאל להבין ללב גיבוריו ומעצב אותם במיומנות ובדקות אבחנה מעוררת השתאות. אהבתו לשפה העברית ושליטתו ברזי הכתיבה ניכרים בכל שורה.   כתיבתו נעה בין פרוזה קצבית לתבניות ליריות יפיפות. תאורי הנוף הארצישראלי הם שירת אהבה מרגשת וצלולה, ציטוט: " בתי הבנים והחתנים…עכשיו לאור הירח שחזר במלוא הקפו, צלליהם עמוקים והם נראים כקוביות כהות. כיעורם נמוג תחת משחת האור הפלאית של הירח המסתנן דרך וילונות כבדים חולף על הפנים הישנות, על הכריות הסדינים הרצפות".

 

הספר מזמין את הקורא לשקוע בתוך עלילה מרתקת וסוחפת שאינה מרפה זמן רב אחרי תום הקריאה. הדמויות הסוערות חודרות ללב ותמונות הנוף המתוארות ביד אומן מעטרות את העלילה כמו ליווי מוזיקאלי מכשף. " – סימונה באט

 

 

 

 

 

  • שושיה בארי-דותן

    "זה עתה סיימתי לקרוא את הספר המרתק הזה, שלא יכולתי להניחו מידי. חששתי מה יהיה שאסיים את הספר. אצטרך להיפרד מהדמויות לתמיד. חשתי כאילו הן נכנסו לחיי, כה חזקות ועוצמתיות וכלל לא משדרות רוחניות. ובכל זאת, יש הרגשה של תיקון, שהיא מעלה גדולה. אין לי שמץ מושג איך הצליח ליאור ליצור דמויות כאלו ולרקום להם חיים כאלה. למרות שאני יודעת שזה נילקח ממציאות חיינו המורכבת בארץ הזאת, ובכל זאת…"
    .
    .
    .בלפור חקק ב"ארץ הצבי":

     

    פורום ארץ הצביEnter the forum
    Articles
    Discussions
    About FAZ
    FAZ people
    columns
    Links
    Previous page
    Bulletine Board
Search Feedback Add to Favorites
RSS Feed
מה זה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

StatCounter - Free Web Tracker and Counter

עץ הזית והמאבק על הארץ
בלפור חקק (יום שני, 17/11/2014 שעה 14:00)

עץ הזית והמאבק על הארץ

בלפור חקק

 


 

עטיפה

על "נצור" מאת ליאור כוריאל, הוצאת מנדלי, 2014, 395 עמ'.

כשאנו בוחנים היום את הזיקה בין הספרות ובין החיים, אנו יודעים שהספרות אינה החיים שאנו חווים, וגם החיים אינם הספרות. יש מתח מתמיד בין הספרות ובין המציאות, ובפועל גם בספרות וגם בחיים מלַווים אותנו ארכיטיפים קדומים מן העבר הרחוק, כמו היו חלק מן ההתרחשויות. מתברר שגיבורי המציאות וגיבורי הספרות מנהלים באופן תת קרקעי יחסי גומלין עם דמויות העבר, כאילו אין מוקדם ומאוחר בזמן. הדברים מומחשים בצורה נוקבת ברומן "נצור" מאת ליאור כוריאל.


 

מלחמה מיתית על הארץ הזאת

הגיבורים של הרומן "נצור" נצורים בתוך ההווה שלהם, אך לא פחות מזה הם נצורים בתוך העבר. המתח בין מֹשה לבין חמדן הוא בעיקרו מתח ארכיטיפי בין יצחק לישמעל, בין משה לבין מוחמד, והוא נושא בתוכו צופֶן קדום של מלחמה מיתית על הארץ הזאת. הטקסטים מן העבר רוחשים חיים כל הזמן: התנ"ך, המיתולוגיות, האֶפּוסים האתניים של עמים שונים, ואפילו האֶפּוס הספרותי "עוטֶה עוֹר הנָמר" שכתב שוּתה רוּסטַווילי חי ונושם בין דפי הרומן "נצור".

המספר הטווֶה לנו את סיפורו של משה, גיבור הרומן, ואת העימות בינו לבין חמדן, מספר את זכרון הדברים של ההתרחשויות בהווה, תוך שהוא הולך שבי אחר המיתוסים מן העבר. המיתוסים הקדומים רוחשים באדמה הזאת, שסִיר לחץ רותח מבעבע מתחת לתהומותיה והוא מאיים לפרוץ כל רגע ולסחוף את כולם למערבולת של מאבק ללא פשרות. שני הגיבורים חיים את תודעת צִיר הזמן, והם נאבקים על זכרון העבר, זכרון ההווה וזכרון העתיד. ממש לא פֶּלא שהמילים הפותחות את הרומן הם: אחוזת הארץ המובטחת, הרי יהודה. הגדרה זו של מיקום ההתרחשות מכניסה אותנו ללא שהיות אל לב ההתרחשות: המאבק כאן הוא על הארץ המובטחת, וכל צד במאבק יש לו מסמכים, קבלות ומיתוסים שהארץ מובטחת לוֹ (ולוֹ בלבד!) , ללא סיכוי לפשרה.

הדינמיקה של הזיכרון, שאין בו מוקדם ומאוחר, מתבטאת גם בכרונולוגיה של תיאור ההתרחשויות. הרצף הכרונולוגי ברומן "נצור" אינו ליניארי, דהיינו: מן המוקדם אל המאוחר. פרקי ההתרחשויות בספר מעורבבים, בדומה לטכניקה של הסרט "ספרות זולה": הקורא דרוך כל העת כדי לעקוב אחר ההתרחשויות, ועליו לטוות את החוטים ולברר לעצמו איך כל העלילות המתרחשות קשורות לסצנת הפתיחה של הספר, סצינה דרמטית במיוחד: בסצנה הפותחת גיבור הרומן משה דורך את אקדחו והוא מכין את הנשק לקראת פגישתו עם חמדן, כשהחלטתו נחושה לחסל את חמדן בפגישה זו. לכאורה הסיפור של המפגש בין משה וחמדן הוא כאן בהווה, אך מתברר שצופן המאבק נעוץ במרחב הזה על שלל הזמנים שעברו עליו, ועל זיכרון המלחמות שנרקמו והיו באדמה הזאת. שום פרט מן העבר לא נשכח.

 


 

ליקוי ירח בערב הגורלי

הרומן פותח בשיר "עץ הזית" מאת נתן אלתרמן, שיר לא ידוע לרבים. הסופר ליאור כוריאל גאל את השיר והפך אותו לשיר צופן למתרחש בספר כולו. המאבק על עץ הזית הוא מאבק מיתי:
שִבעים שָנה / הקַיץ מָלךְ. / בְּאור נְקמות סִמְּמוּ בְּקריו. / אַחר עץ הזַית / אחִי הנִדָּח / לא נָסוג מִנגהָם בַּקרב.

כבר בסצנת הפתיחה, באמצע חודש אייר, משה רוט- ורדי גיבור הרומן מחכה עם אקדח סמית אנד ווסון מודל 41. הוא מתכנן את העימות ללֵיל ירֵח מלא. ואז היקום מפתיע אותו: הפלח השמאלי התחתון של הירח התכרסם לפתע במהירות שלא הותירה ספק: ליקוי ירח! (עמ' 9). אל נשכח שהירח מופיע בסיפורי עַם בכל התרבויות. בתרבויות אליליות קיימו טקסים שנועדו לרַצוֹת את הירֵח. גם התרבות היהודית וגם המוסלמית ביססו את לוח הזמן שֶלהן על שנת הירח, להבדיל מהלוח הגרגוריאני-נוצרי שהוא לוח שִמשי. עם זאת, הלוח העברי יצר את העיבּור המתאים בין זמן הירח לזמן השמש. חמישה חגים מתרחשים כשהירח במילואו, ובתחילת חודש ירֵחי מברכים היהודים את ברכת הלבנה.

 


 

המיתוס של מחלקת ההר, הל"ה שנפלו בגוש עציון

במורד ההר, במרחק מן האחוזה של משה בהרי יהודה, נמצא הכפר הערבי צוריף. המתח בין שני היישובים נע על חוט דק העוֹבר בין היישוב היהודי והיישוב הערבי. נדמה שהחוט הזה הוא חוט של דינמיט, והפיצוץ עלול לקרות בכל רגע. גיבור הרומן, משה, הגיע לא במקרה לאיזור גיאוגרפי זה שבו רוחש המיתוס של הל"ה, שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון הנצור, ונהרגו בקרב. מיתוס הל"ה מלווה את העלילה, תוך שהוא צופן הפתעות ביחס למה שהתרחש בקרב של הל"ה. באיזור הזה רוחש המוטיב של גאולת דם אצל כל השותפים למאבק.

כשמשה רוכש את האדמה מחמדן כדי לבנות את ביתו, רוחש כל הזמן מתחת לקרקע סיפורם של הל"ה: על ההר מֹשה הרגיש שהוא דורך על אדמת ביתו מאז ומתמיד. מצפון מערב הבחין בגבעה אילמת כמו כל האחרות- גבעה נ.ג 573, המכוּנה בפי הערבים ד'האר אל חאג'ה, כלומר 'גב הגברת'. והיא-היא הגבעה הארורה, שבה נפלו אנשי 'מחלקת ההר' בשליחותם אל גוש עציון הנצור, בינואר 1948, ומאז נקראה 'גבעת הקרב'… מתאים לי, אמר לחמדן והם תקעו כף (עמ' 61). הוא יודע שזה המקום לבנות בו את ביתו.

משה הוּדח מתפקיד פעיל ב"מוסד", עקב תקלה שקרתה לו בשליחות ה"מוסד" בגרמניה, והוא מֵקים לו אחוזה בהרי יהודה. שיבתו קשורה בעבר היהודי: הוא… נמשך אל הארץ שהוּשבה לבְעליה אחרי כמעט אלפיים שנים מדַממות ומעַשנות, בז להמוני המתכחשים שבחרו לא ליישבה בגופם. אלה, הנְסוגים מִגֶשת, מצטופפים בשפלת החוף ושאיפתם להימלט מכאן נבלמת בקו המים המלוחים המתגודדים מולו באופק (עמ' 41). המוטיב של המאבק על הארץ וההיצמדות לארץ (ה"צומוד") שזור לאורך העלילה כולה, ויש גם מחאה סמויה כלפי הפוסט- ציונים החדשים בעם היהודי שאיבדו את חשק הקיום ואת אהבת הארץ. הרומן שוזר גם את מערכת היחסים של משה עם תמרה אשתו, עם בתו שלומית ובנו רונן. את האהבה של משה לתמרה מלַוֶה כצל חברו מוריס, שתמרה מגלה אהבה גם אליו. בדרך כלל כשהאקדח מופיע במערכה הראשונה, אנו מחכים לפיצוץ במערכה השלישית.

השִיבה של משה לארץ והקמת בית בהרי יהודה מתרחשות לאחר הפעילות שלוֹ בפאריז מטעם המוסד. ברחוב ריבולי בפאריס הוא נתקל באתר הסרטה של ניאו – נאצים: צלבי קרס התנוססו במרכז הדגלים באדנות מרושעת ומהפנטת (עמ' 57). זיכרון השואה חוזר אליו: קולה המתכתי של אמו חצב ברקותיו: אנחנו ראינו הכול עוד לפני שקרה. האחרים לא ראו, לא הבינו (שם).

בארץ מקים משה את האחוזה שלו בהרי יהודה, והוא חש בְּכל מראֶה את עוצמת העימות על האדמה הזאת. המתח המטאפורי בין הניצים הרבים על הארץ מומחש במראֶה של שני בַּזים המתכתשים זה עם זה (עמ' 63). הם מזדווגים, אומרת תמרה. הם הורגים, לוחש משה. הם רבים על השטח, אומר אחד המודדים של הקרקע. וחמדן אומר: זה סימן רע. ואז מתבררת המשמעות הקשה: 'צריך להפריד אותם!' צעקה תמרה. חמדן הניד ראש: ' אי אפשר', והוסיף ביובש: 'רק אחרי שאחד ימות, ככה זה החוק שלהם' (עמ' 63). הצופן של המראֶה ברור לכולם: אין סיכוי לפשרה. מדובר במשׂחק סְכום אֶפס: צד אחד בסכסוך יישאר בחיים והשני לא ישרוד כאן. לא פלא שחמדן אומר: זה סימן רע.

 


 

מיתוס המלכה תמרי מול תמרה הישראלית

כוריאל
תפארת ובלפור חקק עם ליאור כוריאל בערב ההשקה בצור הדסה

קשר ארכיטיפי נקשר בין תמרה, אשתו של משה, ובין תמרי, המלכה הגיאורגית נוצרית מהמאה ה-‏13. מתברר שחמדן הערבי אינו ערבי על פי מוצאו האתני: משפחתו הובאה לכאן בתקופת האימפריה העותמנית מגיאורגיה והתאסלמה, והוא נושא בגאווה את שורשיו משם ואת הערצתו לאֶפּוס הלאומי הגיאורגי שכתב המשורר שוּתָה רוסטווילי, "עוטֶה עור הנמר", בשהותו כאן בירושלים בכנסייה בעמק המצלבה.המלכה תמרי חוּזְרה על ידי המשורר, אך בחרה במלך גיאורגיה, שבנה לה ארמון. תמרה הישראלית אומרת: אני הייתי בוחרת במשורר (עמ' 65). וכך עולה שוב השאלה מה חשוב יותר בקיום בארץ הקשה הזאת: השלטון והרכוש או המילים והמיתוסים?באופן לא מקרי חמדן קורא לתמרה "תמרי", וקושר אותה בעקביות למיתוס הגיאורגי של המלכה תמרי. שוב ושוב בוויכוח בין משה וחמדן עולה שאלת הזכות על הארץ, ומשה פורס בפני חמדן את רציפות היישוב היהודי בארץ גם כשהעם היהודי היה בגלות כמעט אלפיים שנה.


 

צופן עץ הזית ומיתוס דינה

צופן עץ הזית חוזר אז שוב לתמונה. חמדן טוען שמשה שותל עץ זית אך אינו גוזם אותו כדי שייתן פרי. ומשה עונה לו: זיתים אני יכול לקנות, אני צריך שורשים (עמ' 70). אתה קצת מג'נון, אומר לו חמדן (עמ' 71).

לא פעם נרמזת הקְבלה בין מיתוסים בין שני הצדדים בסכסוך. מוטיב דינה מִספר בראשית חוזר כאן בגלגול חדש כשאסמעיל וחאפז יוצאים לגאול את כבוד אחותם שנחטפה וחולל כבודה (עמ' 90). אך כאן הסוף הוא מר: החוטף אינו משיב את האחות, ואחד האחים נרצח. האם סוחטת מגופו המת את דמו וממלאת בקבוק של דם. משה נדהם מן המראה: 'כדי לזכור, כדי לא לשכוח', נשף חמדן… לזכור את הבת שהלכה והבן שנרצח, ולא לשכוח את הנקמה שתבוא יום אחד (עמ' 91).

כשמשה מביע התנגדות לנקמת הדם, עונה לו חמדן שיש לחכות אפילו עשרות שנים כדי לנקום את הדם. וכאן מגיע צופן הדם וממחיש את העימות בין הצדדים (עמ' 92):

'בגלל זה אנחנו ננצח בסוף', חייך חמדן, שפמו נמתח בגאווה. עיניו נצצו בתקווה. 'אצלנו אין דבר כזה- נמאס. אנחנו פשוט עושים לשכנים רעים מה שצריך לעשות. יש לנו הרבה סבלנות. צריך לחכות תשע שנים- מחכים. צריך לחכות תשעים שנה- מחכים. נחכה אפילו תשע מאות שנה, ובסוף נשלח אותכם מכאן'.

המסר של הרומן הוא קשה ונוקב, ורוח המאבק על הארץ חוצה את הרומן כולו. החיים בארץ הזאת הם חיים של מצור בתוך העבר המתהדק סביב ואינו מרפה. העבר אינו מותיר לאנשים החיים כאן לנער מעליהם את זרעי הפורענות של ימי קדם וליצור עתיד נקי מכל זיכרונות העבר.

הסופר ליאור כוריאל, בדומה לגיבור ספרו, הגיע לכאן להרי יהודה ובנה כאן את ביתו בצוּר הדסה. באחרית דבר לרומן, הוא כותב (394):

הספר הזה הוא רק הֵד הניתז מן ההרים הסובבים את גבעת הקרב עליה נפלו ל"ה מִקדושי מלחמת השחרור, לוחמי הפלמַ"ח והחי"ש, בדרכָּם להצלת גוש עציון הנצוּר… סיפור גבורתם מהדהֵד בנוף הההרים הניבטים מחלון ביתי, ומתנגן בחצרות חיי.

 

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.

© פורום ארץ הצבי

.
.
"בקיצור" השבועון של מטה יהודה 23.10.2014
שבועון בקיצור 23.10

 

 

 

 

 

 

.

."בקיצור" השבועון של מטה יהודה 6.11.2014
.
שבועון בקיצור 6.11

The official Nazur Blog

error: Content is protected !!